מה קורה לבחורה שמקבלת בגיל 22 מחלה שמשנה את מסלול החיים ולמרות זאת מחליטה לא לתת לה להגדיר אותה.
להרצאה אני מגיעה עם הליכון אבל הקהל מגלה מהר מאוד שהדבר הבולט ביותר הוא לא המגבלה אלא החיוך, הכוחות והדרך שבה אני בוחרת להסתכל על החיים.
דרך סיפורים אמיתיים, רגעים מרגשים וחשיפת התמודדות לא פשוטה עם טרשת נפוצה מתקדמת למעלה משלושים שנה וילדות בבית להורים עם נכות קשה.
לכל אדם יש את המאבקים שלו אבל דווקא מתוך הקושי, אפשר לצמוח, לחלום ולהצליח.
בהרצאה האופטימית שלי "שומרת על (ה) שיא", אני משתפת בסיפור החיים שלי.
בחרתי בשם "שיא" (שיניתי 🙂) כי לאורך כל החיים, דברים רבים ניסו "לשבור את השיא".
נולדתי בדימונה לשני הורים עם נכות קשה, אבא עיוור ואמא משותקת,ילדות לא באמת הייתה לי…
בגיל 22,שנייה לפני שהתחלתי את החיים, התגלתה אצלי "טרשת נפוצה", מחלה נוירולוגית חשוכת מרפא.
נכון, איבדתי לא מעט יכולות פיזיות אבל הצלחתי לשמור על חיוך ואופטימיות.
"יש ימים טובים ויש ימים עוד יותר טובים" זה בדיוק מה ששומר עלי, יודעת בכמה דברים זכיתי, יודעת לזהות ולהעריך
דברים שלכאורה נראים שגרתיים. אני למדתי,הודות ואולי בגלל מה שעוברת, לא להיות "עבריינית" ולבכות על מה שהיה
ולא לחשוש מהעתיד, כי אני לא נביאה… אני חיה כל יום ביומו.
