שמי קובי טייבל ואני אדם עם גמגום.
כיום הגמגום שלי כמעט ואינו ניכר אך בעבר התמודדתי עם מה שמוגדר בשפה המקצועית: הפרעה בשטף הדיבור.
לאורך השנים, החוויה המרכזית שלי כאדם עם גמגום הייתה של הימנעות, הימנעות מלדבר.
נמנעתי מלדבר למרות שהיה לי מה להגיד. כן, היו לי "דברים שרציתי לומר".
על אף הגמגום, כיהנתי בתפקידים דיפלומטיים ייצוגים בשגרירויות ישראל בעולם.
בעבר הייתי חבר בקבוצת "שגרירי הסברה" של החברה למתנ"סים בנושא שילוב אנשים עם מוגבלויות.
כיום אני גאה להיות חבר בעמותת "שווים בהרצאה" ולהמשיך בפעילות ההסברתית במתן הרצאות להעלאת המודעות בציבור לנושא הגמגום.
"דברים שרציתי לומר" היא הזדמנות ייחודית להכרת הנושא בהרצאת העשרה מאירת עיניים ומרתקת, מזווית ראיה מעניינת ואותנטית.
בעולם בו השיח הבין-אישי והשיח הציבורי מאופיינים בחוסר סבלנות לאחר ובהיעדר קשב אמיתי, בעולם כזה, לאנשים עם גמגום יש הזדמנות ייחודית ללמד את העולם להקשיב.
אני מזמין אתכן/ם לשמוע את ההרצאה. לשמוע, וחשוב מכך, להקשיב…
אני אחד ממאה !
אחד מכל מאה אנשים מתמודד עם הפרעה בשטף הדיבור (גמגום), אך על אף השכיחות הגבוהה, המודעות לנושא בציבור נמוכה ביותר.
"דברים שרציתי לומר" היא הרצאת העשרה להעלאת המודעות בחברה לנושא, הרצאה מפי מי שמכיר מקרוב את ההתמודדות עם גמגום.
כיום הדיבור שלי שוטף, ולכן ההרצאה היא בגדר:
"שיחה קולחת על מילים שנתקעות…"
ההרצאה אינה בגדר "סיפור אישי" אך היא מרתקת ואותנטית. ההרצאה עבורי היא מעין "מסע אישי" שלי אליו אני מזמין אתכן/ם להצטרף. מסע אישי בדרך הארוכה מהימנעות מדיבור ועד להופעה בפני קהל.
ההרצאה מציעה סקירה מקיפה בנושא ומתמקדת בהתנסויות ובתחושות אותם חווה אדם עם גמגום, כמו גם ביחס החברה אליו ובתפיסת החברה את הגמגום כפי שבאה לידי ביטוי בתרבות ובתקשורת הישראלית.
כחלק חשוב בהעלאת המודעות לנושא, ההרצאה כוללת התייחסות לדרך ההתנהלות הנכונה בשיחה עם אדם עם גמגום.
ההרצאה מלווה במצגת עשירה הכוללת חומרים ויזואליים רבים.
המשורר רוני סומק כתב בשירו "נקמתו של הילד המגמגם" את המשפט:
"היום אני מדבר לזכר המילים שפעם נתקעו לי בפה"
ואני ? אני היום מדבר לזכר הפעמים בהם נמנעתי מלדבר !
